פסק-דין בתיק ת"א 521-12-09

זוהי תביעה בגין נזק גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלןף חוק פלת"ד). עצם קרות התאונה אינו שנוי במחלוקת. ביום 6.2.09 הגיעה התובעת 1 יחד עם בתה, התובעת 2, שהיתה בת 10, לתחנת הדלק שבה עבד אבי המשפחה. הוא היה אז בשלבי סיום המשמרת ובני המשפחה התכוונו לנסוע מהמקום. האב פתח את דלתות הרכב המשפחתי שהשימוש בו בוטח בידי הנתבעת 1, ממרחק של כ-10 מ' בשלט רחוק. התובעות התיישבו ברכב, אך לפני שהצטרף אליהן האב, נפגע רכבם מרכב  שביטחה הנתבעת 2 ונסע לאחור. אף שפרטי נהגת הרכב הפוגע ידועים לתובעות, היא לא נזכרה בשמה, לא צורפה כנתבעת והנתבעת 2 לא הצליחה לברר את זהותה.

הצדדים חלוקים בשאלה מי מהנתבעות חבה, בנסיבות אלה ובנוגע לשיעור הנזק.

החבות

הנתבעת 1 טוענת שלא ניתן לראות בתובעות "משתמשות" ברכבן. היא מסתמכת על פסיקה מהשנים האחרונות שיישמה פרשנות מצמצמת למונח השימוש ברכב  כגון רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל, רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי נ' המל"ל, רע"א 3762/11 עזבון אושר רחימי ז"ל נ' חריזי ורע"א 5099/08 נביל נ' הדר. לטענת הנתבעת 1  משבוטל המונח "שימוש לוואי" שלא בהקשר לשימוש מוכר, כל שנותר הוא לבחון האם היה שימוש מוכר ברכב. לשם בחינת שאלת השימוש המוכר, מפנה הנתבעת לאמור ברע"א 3149/09 קרנית נ' סקפי, שם הנוסעים טרם עלו למיניבוס אך הנהג המתין להם כשהמנוע פועל ונקבע כי אין לראות בהם כמשתמשים ברכב. לבסוף, מפנה הנתבעת לאמור בע"א 1042/00 מגדל נ' שושי  שם נקבע שהמצאות אדם ברכב עומד תגרום לו להיחשב כהולך רגל כאילו הרכב לא היה קיים. בפרשה זו, שהה התובע ברכבו ועסק בניירת של עבודתו כשרכב אחר פגע ברכבו. הנתבעת 1 מתבססת על המסמכים הרפואיים לפיהם עולה שככל הנראה התובעות לא הספיקו אפילו לחגור את חגורות הבטיחות. בנסיבות אלה, ולאור העקרונות הכלליים שצוטטו בפסיקה דלעיל לפיהם יש ליתן פרשנות מצמצמת למונח שימוש ברכב, אין אלא להגיע למסקנה שאין לראות בתובעות משתמשות ברכב המשפחה שאותה עת היה עומד במקום מותר לחניה כשאין בו נהג.

הנתבעת 2 טוענת , שיש לדחות את התביעה כנגדה משלא נתבעה גם נהגת הרכב הפוגע. היא מדגישה שלא מדובר בגחמה, או בהתבצרות בזכות פרוצדוראלית, כי אם בפגם היורד לשורשו של ענין. ביטוח הרכב נערך על שם מבוטח גבר ואילו ברכב נהגה אישה שזהותה לא ידועה ולא ניתן לבחון האם היא עומדת בתנאי הפוליסה. לגופו של ענין מצביעה הנתבעת על העובדה שאבי המשפחה אמנם עמד מחוץ לרכב אולם בקרבת מקום. אבי המשפחה פתח את הרכב באמצעות השלט והתובעות, שהיו מעט קרובות ממנו לרכב הספיקו לעלות כשהן ממתינות לו לשימוש ברכב לצרכי תחבורה. הנתבעת מציינת שאין להפעיל פרשנות מצמצמת כמו שאין להפעיל פרשנות מרחיבה אלא יש להשתמש בשכל הישר לגבי כל מקרה לגופו כאשר המבחן הוא האם נעשו פעולות לשם התחלת הנסיעה.

השאלה שבמחלוקת העשרה את בתי-המשפט בלא מעט הלכות שמהן לא פשוט לחלץ עקרון כללי. גם הצדדים שעשו מאמץ הוגן ליישב את המחלוקת ביניהם התקשו להסכים על פרשנותו הנכונה של הדין.  לאחר  תיקון מס' 8 לחוק פלת"ד נוהגת אבחנה בין רשימה סגורה של שימושים ברכב מנועי. עובדות שהוכחו הן שהתובעות אך נכנסו לתוך הרכב, ולאחר דקות או אף שניות - נפגעו. נסיבות האירוע שבו היו מעורבות התובעות מאפשרות  את התאמתו רק למקצת החלופות בהגדרת  "שימוש ברכב מנועי שבסעיף 1 לחוק פלת"ד - והן " נסיעה ברכב, כניסה לתוכו..."

ברור שאילו נפגעו התובעות ממש בעת הכניסה לרכב, הן היו נפגעות כ"משתמשות", בלי קשר לשאלה מתי אמורה היתה להתחיל הנסיעה עצמה. הדבר עולה במפורש מלשון החוק ויש בו היגיון - עצם הכניסה לרכב או הירידה ממנו, כרוכה בסיכונים אופייניים. כך נוצר מצב  שבו יתכן שאדם יהיה "משתמש" בעת כניסתו למכונית, יחדל להיות משתמש במשך זמן ממושך שבו הוא יושב במכונית ועוסק  בענייניו כשהמכונית נייחת ומנועה כבוי. אז, לאחר שחלף זמן, יתכן שתעשה פעולה אקטיבית כלשהי המסמנת תחילת נסיעה ושימוש מחודש ברכב.

המסקנה העולה מהפסיקה שצוטטה היא ש"נסיעה" אינה אירוע בודד אלא, היא רצף של אירועים. את מיקומו של כל שלב ושלב ברצף ניתן להעריך רק מתוך השוואה בינו לבין שלבים קודמים ושלבים מאוחרים באותו רצף. את השאלה  האם אירועים שונים הם אכן שלבים ברצף אחד יש לבחון גם במישור הזמן, מתוך בחינת תכיפותם.

כך, כאשר ילדה נשכחה באוטובוס ונפטרה לאחר שעות של שהות באוטובוס נייח, ברור שנסיעתה (והשימוש ברכב)  - כבר הסתיימו זמן רב לפני שנגרם נזק  הגוף. ולהפך: כאשר אדם ישב במכוניתו החונה וטיפל בניירת במשך זמן ממושך,  עדיין לא החל רצף האירועים שניתן לראותם כ"נסיעה".

לעתים מתחיל רצף ה"נסיעה" בפתיחת דלת, לעתים בשלב ההתנעה, לעתים רק בעת שילוב ההילוכים והרמת מעצור היד - הכל תלוי הקשר.

התובעות נפצעו לאחר שישבו במכונית זמן קצר, דקות, או אולי אף שניות. התובעת 1 לא זכרה אם הן כבר הספיקו להחגר. מהתיעוד הרפואי עולה שלא והתרשמתי מעדות האם שהדבר נבע מקרבת הזמן בין הכניסה למכונית לבין התאונה. באותו שלב עדיין לא החלה המכונית ב"נסיעה" במובן הפיזיקלי, אך התובעות היו בעיצומו של תהליך - התקבצות המיועדים להשתתף בנסיעה לתוך חלל המכונית כדי להתחיל בנסיעה סמוך לכך (מבחינת הזמן). הן באו למקום עבודת האב על מנת לנסוע משם. לא היתה להן סיבה להתעכב במכונית החונה. האב השלים את סידור ענייניו כדי לצאת לדרך ובינתיים נכנסו התובעות למכונית והחלו להערך לנסיעה. אפילו נמשך התהליך דקות, ברור שהוא היה מהיר למדי. אחדות העלילה - בזמן, במקום ובענין המשותף - מכנסים יחדיו את האירועים לרצף אחד.  לאור זאת דומה שהתובעות אכן היו מעורבות בתאונה בעת שהחלו להשתמש ברכב בשימוש של "נסיעה" ובחבות בגין האירוע נושאת הנתבעת 1.

הנזק

התובעות לא נקבו בסכום הפיצוי המגיע להן בגין ראשי הנזק השונים והסתפקו באמירה כללית שנגרמו להם נזקים. התובעת 1 טוענת שנגרמו לה הפסדים בגין הוצאות לטיפולים רפואיים ובכללם פיזיותרפיה, רכישת תרופות ונסיעה לצורך קבלת טיפולים. בתוך כך, היא טוענת שיצאה מהעבודה מוקדם יותר ושנאלצה לדאוג לסידור חלופי לילדים בזמן זה כולל עזרתה של הסבתא. כן טוענת התובעת 1 לכאב ולסבל.  התובעת 2 טוענת לכאב ולסבל בלבד.

הנתבעות טוענות שלתובעות לא נגרם נזק: הנתבעת 1 לא תמכה את טענותיה ולו באסמכתא אחת ופגיעתה הייתה קלה ביותר. לא נגרמו לה הפסדי שכר בפועל ונראה שנזקה בכאב ובסבל בלבד. לגבי התובעת 2 יש רק מסמך רפואי אחד ללא ממצאים מחדר מיון, אין כל מסמך שיעיד על כך שנגרם לה נזק. תוך הפניה לרע"א 11467-03 פודי נ' אליהו הן טוענות שלא מוצדק לפסוק לתובעת 2 אפילו פיצוי בגין כאב וסבל ויש לדחות את תביעתה  תוך חיובה בהוצאות.

התובעת 2 הגיעה לחדר המיון. היא התלוננה על כאבי ראש ובטן, אך לא נמצאו אצלה ממצאים כלשהם וכל בדיקותיה היו תקינות לגמרי. לא הובא כל תיעוד על המשך טיפול או המשך תלונות.  חוק פלת"ד בא להעניק פיצוי לאנשים שנפגעו בתאונה וסבלו נזק גוף. הוא לא בא להעניק תשלום למי שבמקרה נמצא במכונית שהיתה מעורבת בתאונה ולשמחתו לא קרה לו דבר. לתובעת 2 לא נגרם בתאונה כל נזק גוף ותביעתה נדחית.

התאונה הייתה קלה ולא נגרמה לתובעות כל נכות. התובעת 1 לא הוכיחה כל הפסד השתכרות ולא צירפה קבלות על הוצאותיה. בית המשפט לא יכול לאמוד נזק שלגביו לא הובאו כל ראיות וכל שהוכח הוא שהתובעת 1 זכאית לפיצוי בגין נזק לא ממוני. לפי כללי החישוב הנוהגים לפי חוק פלת"ד הוא מוערך בסך 6,000 ש"ח. תביעת התובעת 1 נגד הנתבעת 1 מתקבלת והיא תשלם לתובעת 1 סך  6,000ש"ח,  שכ"ט עו"ד בסך 913 ש"ח ואת האגרה.

הנתבעת 2 מבקשת שיפסקו לטובתה הוצאות משפט. בשים לב לטיב המחלוקת בין הצדדים, ולהשתלשלות   ההליכים, התביעה נגדה נדחית ללא צו להוצאות.

ניתן היום,  כ"ז כסלו תשע"ג, 11 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: